החלטה בתיק ע"א 9513-03-11

1.         לפני בקשה לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופט א' קסירר) מיום 5.12.22010, לפיו התקבלה תביעת המשיבה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, עת נפלה בשטח המצוי תחת אחריותה של המבקשת 1 ( ת.א. 10179/06).

2.         המשיבה הגישה כתב תביעתה לבית משפט קמא, בו טענה כי ביום 8.8.2004 נפלה ונחבלה לאחר שנתקלה במרצפת, עת צעדה באחד הרחובות שבגן יבנה. התביעה הוגשה כנגד המבקשת 1 היא הרשות המקומית, שאחראית על הרחוב שבו ארעה התאונה, וכנגד המבקשת 2 היא חברת הביטוח המבטחת את המבקשת 1.

המבקשות כפרו באחריותן.

3.         בית המשפט מצא כי המבקשות עוולו ברשלנות כלפי המשיבה וכלדקמן:

א.      ישנה חובה מושגית של העירייה כלפי עוברי אורח.

ב.       אף חובת זהירות קונקרטית מתקיימת בנסיבות המקרה דנן. חובה על רשות מקומית, השותלת ברחובותיה עצי פיקוס, לצפות כי שורשיהם ירימו את המרצפות. משכך חלה עליה חובה לתקן את המפגע או למונעו.

ג.        בית המשפט הסיק כי המבקשת 1 יכולה הייתה לצפות את המפגע ויצירתו ואף את אירוע הנזק, אך לא הוכיחה כי נקטה באמצעי זהירות סבירים על פי מבחן הצפיות הסבירה.

ד.       למשיבה קיים אשם תורם באשר על המשתמשים בדרך לצפות כי ייקרו על דרכם תופעות שהן טבעיות לה. המדובר במפגע בולט, באור יום, כשאין זו הפעם הראשונה בה המשיבה צעדה ברחוב זה. בית המשפט העריך אתהאשם התורם בשיעור של 20%.

בהתייחס לשיעור נכותה של המשיבה, קיבל בית המשפט את חוות דעת המומחה שמינה. המומחה העריך בחוות דעתו מיום 8.3.2008 את נכותה הצמיתה בשיעור של 9.75%. בהתייחס לנכות התפקודית מצא בית המשפט כי זו עומדת על שיעור של  5% בגין הפגיעה בברכה של המשיבה.

בית המשפט פסק למשיבה סך של 380,000 ש"ח וכדלקמן:

הפסדי השתכרות לעבר (פדיון ימי מחלה( - 20,000 ש"ח. סכום נוסף בגין אי יכולתה לשוב ולעבוד בקייטנה העריך בית המשפט בסך של 55,000 ש"ח. הפסד השתכרות לעתיד - 88,000 ש"ח.

עזרת הזולת לעבר - 18,000 ש"ח, ולעתיד - 90,000 ש"ח.

ניידות לעבר 14,000 ש"ח, ולעתיד 40,000 ש"ח.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 5,000 ש"ח.

כאב וסבל - 50,000 ש"ח.

4.         לאחר שהמבקשות הגישו ערעורן הוגשה הבקשה דנן, אך זאת נמחקה לאחר שהוברר שהמבקשות לא פנו לבית משפט קמא טרם פנייה לערכאת הערעור.

ביום 28.3.2011 דחה בית משפט קמא בקשת עיכוב ביצוע שהגישו המבקשות, וכשהמשיבה מגישה תגובתה לבקשה המקורית שכאמור נמחקה תוך התייחסות להחלטת בית משפט קמא ומבלי שטענה לעניין מחיקת הבקשה.

לכאורה מהדין היה להמתין עד שהמבקשות תגשנה בקשה לעיכוב ביצוע, לאחר שבקשתן הקודמת נמחקה ומבלי שנעתרתי לבקשתן להמתין להכרעה בבקשה עד שתתקבל החלטת בית משפט קמא.

אולם, לאור הגשת התגובה וכן נוכח התוצאה ועל מנת שלא להטריח את הצדדים בהגשת כתבי בי דין חדשים, מצאתי לנכון להידרש לבקשה לגופא ובאופן חריג.